<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תשס"ז</h1>
<h2>דף עב:</h2>
עוד השיב בגוי שהיה בידו קיתון של יין ומזג ושתה ונשאר בקיתון עכבת יין ואחר כך הוציאו מן היין שבחבית באותו קיתון, דיין שבחבית מותר הוא דהוה ליה נצוק בר נצוק, דאף מה שנשאר אינו אסור לכל היותר אלא משום נצוק, (ומה) [דמה] שיוצא חוץ לקיתון בשפיכת הגוי כחו של גוי הוא, (דלא) [ולא] גזרו בכח של גוי אלא מה שיצא לחוץ אבל מה שנשאר לפנים לא גזרו, וכדאיתא בסוף עבודה זרה גבי המערה מחבית לבור קלוח היורד משפת החבית למטה אסור ואוקמה רב ששת בגוי המערה דאתי מכחו, ואקשינן אי גוי המערה אפילו דגוה דחביתא נמי ליתסר ופרקינן כח גוי מדרבנן הוא דאסור וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. והילכך למאן דסבירא דנצוק לא הוה (אסר) [חבור] מה דאשתייר במנא שרי, אבל אנן דקי"ל נצוק חבור מה דאישתאר בגויה דמנא איכא למימר דאסור משום נצוק כדעת הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן קי"ג] ואף על פי שמה שיצא לחוץ אינו אסור אלא מגזירה שגזרו בכח גוי. ולפיכך יין שבחבית אינו אלא נצוק [בר נצוק] ומסתברא דמותר, וכן דעת בעלי התוספות ז"ל בשמעתא (והחזיר) [דהחזיר] גרגותני לגת [נ"ו ע"ב].
